English Pусский



יצירת קשר

הסניף הראשי:
בהדרכת סנסאי עודד פרידמן,
מאמן קרטה בכיר
חגורה שחורה דאן 8

מרכז קהילתי בית אבא חושי
רח' אבא הלל סילבר 71
נווה שאנן, חיפה
טלפונים:
050-8671900



 
חווית המסטרקמפ שלי
רחל שלומוב, דאן 4  
המסטרקמפ שלי מתחיל הרבה לפני שטסתי לראשונה לארה"ב. זו חוויה שנבנתה במשך שנים רבות והתחילה אי שם כשהייתי חגורה צהובה, או בעצם כתומה...

הסנסאי טס לחו"ל ואימנו אותנו הסמפאים הבכירים; אימון עם צביקה, אימון עם מורן, אימון עם צור ועוד פעם עם צביקה. למדנו מהם הרבה ובכל זאת ה-touch של הסנסאי היה חסר. כשחזר הסנסאי מחו"ל סיפר, שנסע להשתלמות קרטה שם אימנו אותו גדולי המסטרים היפניים מכל העולם. הוא סיפר סיפורים על המסטרקמפ והלהיב בדבריו כל חניך וחניכה. וכשעינינו הרעבות לעוד סיפורים נצנצו לעברו אמר, שאם אי פעם תהיה לנו ההזדמנות, זו אחת החוויות שחבל לנו לפספס – אימונים ועוד אימונים, סיפורים והרצאות, שרירים כואבים, עייפות ו... כיף! כיף אינסופי של להתאמן, לנשום ולחיות את הקרטה יומיום.

וכך זה המשיך משנה לשנה. כל פעם בשלהי חודש יוני החם הסנסאי היה טס לחו"ל וכל פעם היה חוזר עם קרן אור חדשה בעיניים, סיפורים חדשים, תרגילים חדשים ורוח מרוממת. תמיד היה אומר שהיה מתאהב בהיאן שודאן מחדש. "אם תוכלו", היה אומר, "תיסעו ותחוו את זה בעצמכם. המסטרים לא נהיים יותר צעירים...".

כך עברו השנים. החגורות שלי החליפו צבעים והגיע זמני לקבל את החגורה השחורה. גדלתי ולמדתי עוד ועוד דברים חדשים בקרטה. אך כשתורו של חודש יוני היה מגיע וכשדף ההחלפות היה עובר בין העוזרים, טיפת קנאה חלחלה בליבי. כל פעם הסיבה "למה לא לנסוע" הייתה חזקה יותר מקודמתה. בהתחלה הייתי תלמידת בית ספר, אחר כך באו הבגרויות, שנתיים אחרי זה ביליתי בצבא, וכשסיימתי את הצבא הטכניון לא איחר לבוא ואיתו המבחנים של סמסטר אביב. חודשי יוני באו והלכו, עברתי את המבחן לדאן 3, ועדיין לא מימשתי את חלום ה
מסטרקמפ.

עמוק בתוך לימודי הטכניון הבנתי, שתמיד יהיו סיבות למה לא לנסוע. תמיד יהיו לי מבחנים, עבודה, קשיים שונים ודברים חשובים אחרים לעשות דווקא בשבוע השני של חודש יוני. אז הבנתי שאין רגע מתאים יותר לממש את החלום מאשר עכשיו! החלטתי שהגיע הזמן שהחלום שלי יהפוך למציאות. נסעתי ל
מסטרקמפ.

השנה הייתה שנת 2005. הגענו קבוצה של כ-10 חבר'ה מישראל היישר אל פילדלפיה הגשומה. חשבתי שמיד נגיע  אל יערות הקמפ הידועים מהסיפורים של הסנסאי ושל החבר'ה שכבר היו שם, אך הרבה הפתעות נעימות חיכו לי בדרך.
הגענו לדוג'ו של מסטר אוקזאקי. במחוץ, לכאורה, עוד בניין רגיל בפרברי פילדלפיה, קיר לבנים אדומות, חלון גדול ליד דלת זכוכית, שום דבר שהסגיר את תוכנו לעין לא מאומנת. ואז נכנסתי פנימה...
היה זה ריח הגשם שבחוץ, או רצפת הפרקט הישנה, או דגלי יפן וארה"ב ותמונות המסטרים התלויים על הקיר, או כמות לא נתפסת של גביעים, קשה לי להגיד בדיוק מה השפיע עליי כ"כ. אבל האפקט היה מדהים. תחושה שמילאה אותי עד קצות השערות – אני בדוג'ו של מסטר אוקזאקי, גדולי המסטרים בקרטה בן זמננו!

עליתי על חליפה, עשיתי קידה ונכנסתי לדוג'ו. ברקע שמעתי את הקולות המהדהדים של הקרשים הישנים על הרצפה, קולות המקיווארה תחת האגרופים של קרטקות אחרים. ופתאום הכל נעצר, כולם נעמדו במקום וקדו קידה. לא הבנתי מה קרה, עד שהסתובבתי וראיתי את מסטר אוקזאקי נכנס לדוג'ו. כולם בירכו אותו והוא בירך את כולם חזרה. האימון התחיל.


הדוג'ו של מסטר אוקזאקי - מסטרקמפ 2010
 
את מסטר אוקזאקי כבר הכרתי מקודם מביקוריו הקודמים בארץ. אהבתו לתרגילי קיהון הבסיסיים ידועה לכולם. עשינו קיזמי צוקי וגיאקו צוקי, ואז גיאקו צוקי וקיזמי צוקי, אחר כך עברנו לבעיטות, קודם בסדר אחד ואז בסדר הפוך. לכאורה, שום דבר חדש, אבל האדרנלין בדם לא נתן מנוחה. קיאיי ועוד קיאיי, חזק ואז חזק יותר, חלקיקי נשמה בכל תנועה ותנועה. כי בדוג'ו של מסטר אוקזאקי לא עובדים חלש. כל חלק בגוף רצה לפרוץ החוצה מרוב ההתרגשות של – רק להיות שם, בפיסת יפן הקטנה בלב ליבה של פילדלפיה.

עזבנו את העיר ונסענו למחנה. אחד הדברים היפים בלחוות משהו בפעם הראשונה הוא החוסר ידיעה – לא ידעתי למה לצפות. כל דבר היה מלהיב ביופיו, החל מכבישי ארה"ב המעוטרים היערות ירוקים ואינסוף נתיבים ועד מיטות קומתיים בביתנים מעץ שחיכו לנו במחנה.
זו בדיוק הייתה התחושה. היינו בחופש מהחיים הרגילים ובאנו לעשות רק קרטה, בשביל עצמינו, בשביל הקרטה שלנו, בלי דאגות ומסיחי דעת, אי שם הרחק מהציוויליזציה. רק קרטה, בבוקר, בצהריים ובערב.

חזק הרצון לספר את החוויות במלואן, אך אני מתאפקת למען אלה שעוד חולמים להתנתק מהחיים ולהקדיש לעצמם שבוע של קרטה. אספר רק חוויות נבחרות.

תארו לעצמכם יער ענק ולצידו אגם. בין לבין דשא ירוק ואינסופי עליו תופסים שמש להקות ברווזים. בתוך העצים יש שבילים צרים ולצידם ביתני עץ מוגבהים. זה הבית שלנו לשבוע שלם, גן עדן קטן בתוך עולם מטורף.

ואז...
זרם של חליפות לבנות עם חגורות בצבעים שונים נוהר אל השביל המוביל לתוך יער. אנחנו עולים על חליפות ונבלעים בתוך הנהר העצום. הולכים לכיוון היער ומגיעים אל הדוג'ו. זהו ביתן עץ ענק, כמו מגרש כדורסל, ובו רק רצפת עץ וגג, אין קירות ואין חלונות. הדוג'ו עצמו בתוך יער וכל מה שרואים בצדדים זה עצים. עצמתי עיניים והרגשתי חלק מהטבע.

באימון הראשון של הקמפ כולם מתאמנים יחד, מהגדול ועד הקטן, מהחגורה הלבנה ועד דאני 7 והמדריכים, בניצוחו של מסטר אוקזאקי. התרגשתי מהאימון כאילו זה היה אימון הקרטה הראשון שלי. 500 אנשי קרטה, או יותר, בדוג'ו אחד, עומדים ומקשיבים למסטר אוקזאקי. "Just keep training…", הוא אומר, ואנחנו עונים ב"אוס" חזק שמרעיד את האולם. התחושה היא תחושת עילוי. אין מקום אחר כזה בעולם.

וכך השבוע ממשיך. קמים בשש בבוקר ועוד לפני שמספיקים להגיד בוקר טוב אחד לשני, עולים על חליפות. קידת הבוקר עם שחר לכיוון האגם, עוצמים עיניים ושומעים ציוצי ציפורים ורעש המפל באגם. ממשיכים לריצה לעבר הכבישים העוטפים את הקמפ ואז לאימון בוקר. אוכלים ועוד אימון מחכה לנו בפתח. אוכלים שוב, ואז אימון ערב סוגר את היום. מעבירים את הזמן ביחד, צוחקים כל הזמן ופשוט נהנים מהרגע. וכל פעם שנראה שהכוחות האחרונים נוטשים את הגוף, תחושת מרץ מתעוררת מחדש.

בעולם הקטן שנוצר במקום הקסום הזה כולנו שונים, מארצות שונות, דוברי שפה שונה, בגילאים שונים. אבל יש הרגשת אחדות שנוצרת מהרגע שעוברים את שערי המחנה. פתאום זה לא מוזר לראות אנשים על חליפות קרטה בדרך לארוחת צהריים. וזה לגמרי בסדר לעשות קידה ולהגיד "אוס" במקום "בתיאבון" לפני הביס הראשון. ואף אחד לא יחשוב שהשתגעתם אם פתאום רגל של מוואשי גרי תברך אתכם בכניסה לבית או באמצע הלילה. אנחנו בעולם הקרטה!

מאז הייתי ב
מסטרקמפ 4 פעמים. האימון הראשון של מסטר אוקזאקי לא השתנה. פרצופי האנשים דומים משנה לשנה. ובכל זאת זה מושך אותי כל פעם מחדש. מה הסוד, תשאלו?
והתשובה היא פשוטה – הקרטה שלנו הוא Life time training. כל פעם יש משהו חדש שאפשר ללמוד. כל פעם יש עוד פרט בקאטה שלא ראינו קודם. כל פעם לומדים תרגיל חדש או מיומנות חדשה. רואים את הדברים מצד אחר, מנקודות מבט של מאמנים בעלי 30, 40, 50 שנות ניסיון. הקרטה הוא באר בלתי נדלית של ידע וכל מה שעלינו לעשות זה פשוט להיות שם כדי "לשתות את המים".

לכל בן אדם יש צורך בתחושות סיפוק כדי ללמוד יותר טוב. בשלב הלימוד אנחנו לומדים דברים חדשים, אחר כך מתרגלים הרבה, ואחר כך מגיעה תחושת הסיפוק שגורמת לנו לרצות ולהתמיד בעשייה הזו הלאה. כך גם בקרטה. כשאנחנו בעלי חגורה לבנה, כל דבר חדש לנו. אנחנו לומדים המון תוך פרק זמן קצר. עקומת הלמידה שלנו מאוד תלולה ותחושת הסיפוק שלנו גבוהה וניזונה כל הזמן מלימוד חדש. ככול שהזמן עובר וצבעי החגורות נהיים כהים יותר, עקומת הלמידה יורדת, אם כי אף פעם לא נעצרת (לא נשארת ללא שיפוע). היופי של הקרטה הוא שאנחנו כל הזמן לומדים, אבל קצב הלימוד משתנה עם הזמן. לאחר כמה שנים אנחנו לומדים פחות דברים חדשים, מתרגלים הרבה את הדברים שאנחנו כבר יודעים ומקבלים סיפוק לעיתים יותר נדירות. וזה המבחן האמיתי שלנו בתור אנשי קרטה – למצוא את האהבה לקרטה כל פעם מחדש, גם אם זה קשה יותר וגם אם הסיפוק הוא לא מיידי.

עם השנים הבנתי את פשר אהבתו של הסנסאי ל
מסטרקמפ. גם אני מצאתי שם תחושות סיפוק חדשות. כל נסיעה הטביעה בי את חותמה. הלימוד הוא עצום והוא אף פעם לא נעצר. באתי לשם כדי לראות קרטה של אנשים אחרים. באתי כדי ללמוד מכולם. באתי כדי לראות נשים בגיל מבוגר עושות קרטה מדהים. באתי כדי למצוא עוד פיסות אהבה לקרטה שלי. ומצאתי את כל אלה ויותר.

לפני שנתיים הצטרפתי לקורס מדריכי הקרטה של ISKF. הלכתי ללמוד מטובי המאמנים בעולם איך ללמד. צד חדש של קרטה נגלה לעיניי, ושוב הצלחתי להעצים את אהבתי לקרטה.
תארו לעצמכם את מסטר אוקזאקי עומד ומסביר את הצורך הברור בתרגיל בסיסי למען התפתחות עבודת המותניים של איש קרטה. הוא מסביר ומראה איך ולמה צריך לעשות קיזמי צוקי וגיאקו צוקי. שואל שאלות ונותן הערות. וזה לא שלא שמעתי את כל מה שהוא אומר מסנסאי עודד, כי ברור שכן. אבל יש משהו שונה מעצם המעמד כולו, יש משהו באווירה של האימונים המיוחדים האלה שמשנה את הכל. ואז אני מרגישה כמו ספוג שסופג כל מילה שיוצאת לו מהפה. תחושת רעב לידע נוסף.
ואז אנחנו עושים שוב קיזמי צוקי וגיאקו צוקי, ואז בסדר הפוך, אחר כך בעיטות, אחר כך מעמידה חופשית. ואני בתחושת מושין (mushin – מוח נקי) חוזרת להיות חגורה לבנה ומנסה לראות את היופי של התרגיל הכ"כ פשוט הזה. ויש תוצאה – אני מרגישה יותר כוח, יותר מותן, יותר עוצמה ומיקוד במטרה. כ"כ פשוט ועם זאת כ"כ גאוני!
 

המשלחת הישראלית - מסטרקמפ 2010
 
אז עכשיו יש לי 4 אימונים ביום במחנה, כולל אימון מאמנים, ולא הייתי מוותרת על אף אחד מהם. כל פעם הציפייה ממלאת את הלב. מה יהיה? מי יאמן? מה נלמד?

שנה שעברה ניגשתי למבחן לדאן 4. היו לי 5 חודשים להתכונן למבחן, מה שהיווה חוויה בפני עצמה. התאמנתי הרבה, עשיתי הרבה קרטה, עבדתי על כושר גופני ועל הכנה מנטאלית. אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותי למעמד המבחן עצמו.
בימים שקדמו למבחן הלחץ היה חבוי עמוק בליבי. אך ככול שיום המבחן התקרב, אפשר היה לזהות את המתח על פניי. כולם תמכו בי, סנסאי, ליאור, צחי, יעל ושי. אבל הם לא יכלו להיות איתי שם, במבחן. שם זו אני, לבד מול הבוחנים. רגע האמת...
ההתרגשות הייתה עצומה. לא זכור לי שהתרגשתי ככה אי פעם, אולי בעצם במבחן לדאן 3. הרבה חשש ממה שיקרה. לא ידעתי למה לצפות. אבל זה מה שהיה יפה בזה, החוסר ידיעה. כך המבחן היה יותר אמיתי – ההוכחה לעצמי שאני יכולה.
ואז קראו בשמי. צעקתי "אוס" חזק ורצתי לעמוד במקום המסומן. ומאותו רגע באורך פלא כל ההתרגשות נעלמה. לא היה לזה יותר זמן ומקום. עשינו קיהון, קאטות וקומיטה. זרם של כוח וזעקות קיאיי לא הפסיקו לצאת ממני. זה היה כיף! אבל תרשו לי להגיד, שלא הייתי חוזרת על החוויה.
כשהמבחן נגמר סופסוף הייתה ירידת מתח. יכולתי לחזור לנשום רגיל ולהתחיל ליהנות מהמחנה כמו כולם. עוד ועוד אימונים באו וטרפתי את כולם אחד אחד. זה היה מעולה. והמבחן כמובן הכניס עוד חוויות חדשות לעסק.

ה
מסטרקמפ לא מפסיק להפתיע אותי ולספק לי חוויות חדשות כל הזמן. וכשהשבוע נגמר, תמיד יש תחושה של עוד ועוד. כל פעם שאני חוזרת לארץ, מחשבה קלה על שנה הבאה עוברת בראשי. ואם עוד לא יצא לכם להיות שם, תעשו לעצמכם שבוע של כיף ותיסעו. אבל ראו הוזהרתם, אתם תתמכרו !
 
 חזרה לעמוד מאמרים    

בית הספר היוקרתי לקרטה והגנה עצמית בהדרכת עודד פרידמן | טלפון 050-8671900 | www.shotokan-ryu.co.il
 

לייבסיטי - בניית אתרים